מאותו רגע שהכרזנו על חתונה התחילו סממנים של קמצנות וקנאה אובססיבית של שי..
זה שעיצב לי את שמלת הכלה אמר שנלך על עיצוב פשוט..
בגלל הקנאה של שי זו היתה אמורה להיות שמלה סטייל מאה שערים..
ונלך על נעליים של פראדה (עד 1500 לדבריו..)
כששי שמע שאני רוצה נעליים של פראדה לחתונה הוא קיבל שבץ לב בלי למות!!
ווויייייי הרג אותי!!!
לא הפסיק לחפור לי על למה דווקא נעליים ב 1500 ש"ח?.. מה שגרם לי לרצות אותם עוד יותר..
חוץ מזה אני אחת כזו שקופצת על הידידים שלה, מחבקת אותם ומנשקת אותם בשיא הטבעיות..
שי היה מקבל מזה חום!!!
כל פעם שהייתי רואה איזה ידיד מרחוק כבר הייתי נכנסת לסרטים..
אבל הייתי כל כך עסוקה בעסק שלי ובאבא שלי שידעתי שלא נשאר לו הרבה זמן לחיות, שהתאים לי קצת להתעוור..
אמרתי לעצמי שאולי כשנעבור דירה דברים יסתדרו יותר..
משהו כמו בוא נביא ילד והכל ישתנה..
עברנו למושב בני ציון.. כל פרטי החתונה כבר כמעט גמורים..
בחרנו מקום - הבאר של סבא.. קייטרינג וכו'..
ההורים של שי שגרו אז בארה"ב באו לארץ..
קיצר תיכף מתחתנים..
שבועיים לפני החתונה אנחנו מגיעים הביתה ושי אומר את המשפט שכנראה הציל את חיי..
"ממי.. תכנסי הביתה.. את לא רואה איך הסיני (הגנן) מסתכל עלייך.."
טוב..... אני אומרת לעצמי....
ערב הסעודית זה כאן!!!!
"שי.." אמרתי באדישות אך בנחישות.. "מחר אני מבטלת את החתונה.."
הוא לא חשב שהייתי רצינית.. למחרת הלך בבוקר לעבודה כרגיל..
אני זוכרת שרציתי פשוט לעצור את הסרט הזה.. ללחוץ על פאוז!! אחר כך מה שיהיה יהיה.. מה שחשוב זה כאן ועכשיו!!!
התקשרתי לחיה..
"תקשיבי!!!!" היא אומרת לי...
"את צריכה גבר שיעריץ את האדמה שאת דורכת עליה!!!"
באותו יום אבא שלי היה בבית חולים לפני ניתוח..
הלכתי אליו..
"אבא.. אני רוצה לבטל את החתונה..."
"אני איתך" הוא אמר בשקט.. "את עושה את הצעד הנכון.."
ממקום למקום בבכי מר הלכתי לבטל הכל..
לבאר של סבא.. לצלם.. לקייטרינג..
כולם היו כל כך אמפטיים.. אמרו לי שלא אדאג.. שלא יחייבו אותי בכלום..
עד הצהריים הכל כבר היה מבוטל..
טוב שי קיבל את השוק של החיים.. "אני לא אומר להורים שלי.." אמר לי כמו ילד קטן..
"בסדר" אמרתי לו.. "אני אגיד..."
"אז מה יהיה?" שאלה אותי אמא שלו.. "אתם נפרדים?"
"לא.." אמרתי וחשבתי ביני לביני שאעשה את זה בהדרגה.. בלי לגרום למישהו התקפת לב..
"אנחנו גרים ביחד.. החתונה בינתיים מבוטלת עד להודעה חדשה.."
שי היה קנאי אובססיבי..
לא הייתי צריכה ללבוש מחשוף עמוק מידי כדי שירגיש שאני ערומה וכולם מסתכלים עליי..
החלטתי שמיום שלמחרת אני משנה את סגנון הלבוש שלי..
פרובוקטיביות +++
"ככה יצאת מהבית?" היו שואלות אותי הבנות בחנות שידעו עד כמה שי קנאי..
"כן" אמרתי בהתרסה.. "זה מה יש!!!.. מי שלא מתאים לו הדלת פתוחה.."..
שי רצה להיות איתי בכל מחיר..
פעם שאלתי אותו "תגיד.. מה קורה בינינו?"
"כלום" הוא ענה..
"זו בדיוק הבעיה.." אמרתי.. "שאין בינינו כלום!!!"
אין לי מושג מה גרם לו להיאחז בי בכל מחיר..
יום אחד באה אליו אחת הנשים הקרובות אליי.. שאז עבדה אצלי והייתה כמו אמא בשבילי..
"תגיד.." היא אמרה לו.. "איזה גבר אתה?.. תעזוב אותה ותראה.. היא תרדוף אחריך.."
באותו יום הוא קם ונטש..
"תודה אלוהים.." אמרתי שוב..
ווווהאאאאאווווווו איזו הקלה!!!!!
יום למחרת שמתי מוזיקה פול ווליום וקרצפתי את כל הבית מאנרגיות שליליות..
על הדרך עשיתי גם כל מיני שינויים כדי לתת תחושה של בית חדש..
ואז.. מילאתי אמבטיית קצף.. מזגתי כוס יין.. והרמתי כוסית לחיי החופש!!
וכך היה כחודשיים...
כשהייתי מגיעה לקניון מוקדם בבוקר.. מלאה באנרגיות..
שמה בפול ווליום את מריה קארי עם I can't live without you (לא יודעת מה נדבקתי לשיר הזה באותה תקופה.. הוא דיבר בערך על ההיפך ממה שהיה)..
העובדים בקניון חשבו שאני בדיכאון..
גם הלקוחות..
"נו.. אז מתי החתונה..?"
"ביטלתי אותה.." הייתי אומרת
ואז הן היו עושות פרצופים של לב שבור.. הייתי מתחילה לנחם אותן..
"לא..לא.. זה טוב.. זה לא עצוב.. זה לא היה זה..." הייתי אומרת..
טוב, לא תמיד הן נראו משוכנעות...
בוקר אחד קמתי לתכנית "רווקות בגיל 30".. בערך הגיל שהייתי בו אז.. קצת יותר...
לא הבנתי את הקטע.. מה זאת בעיה? תהיתי לעצמי..
כולה 30..
חברות וחברים רצו לבוא אליי.. שלא אהיה לבד בדיכאון..
"אין צורך" הייתי אומרת..
מחכה לרגע בו אכנס לאמבטיית הקצף שלי עם כוס יין.. רק עם עצמי..
זה היה הכי כיף בעולם..
בינתיים אבי נפטר..
המצב הכלכלי היה קשה..
כשהוא היה בהוספיס הוא היה שואל איך הולך בחנות.. דאג לי..
הייתי משקרת שמעולה.. וממציאה סכומים שעשיתי שהיו די רחוקים מהמציאות..
אחד החברים הטובים שלי הפך לקרוב יותר באותה תקופה..
עוד מלאך שלי בדמות אדם..
אמר לאבא שלי יום לפני מותו "אל תדאג לה שמוליק.. כל מה שהיא תצטרך אתן לה.. תמיד אהיה שם בשבילה.."
וכך היה..
היה רושם לי צ'קים של עשרות אלפי שקלים..
"זה כולה כסף.." היה אומר לי..
הוא גם היה היחיד שהייתי מסוגלת לענות לו לטלפון באותה תקופה..
עונה ובוכה..
הוא היחיד שהרגשתי שיכול לשאת את הכאב שלי.. כתף איתנה..
ועם כל העצב, חזרה תקופת הבדידות..
כבר כמעט בת 32..
לפעמים באירועים משפחתיים היו מנהלים מולי שיחה על איך אני עדיין לבד.. בנוכחותי.. כאילו אני לא שם..
"אף אחד לא רוצה אותי".. הייתי מספרת וצוחקת..
יצאתי עם כל מיני גברים.. אחרי הפגישה השלישית בערך.. בלי שאפילו העזו להתקרב אליי.. היו מתאדים.. כלא היו..
"אסור לי לדבר.. " אמרתי לעצמי.. "אני יותר מידי יוצאת דופן.. הסיפורים שלי אולי מלחיצים.. אני עצמאית מידי.."
בפגישה הבאה אומר שאני פקידה במשרד עורכי דין..
בנאלית.. עובדת משמונה עד חמש.. ואולי עדיף שפשוט אסתום..
כן.. ממששששששש...
בדרך כלל גם הייתי יוצאת לפגישות עם חולצה סגורה.. כדי שלא ינעצו בי מבטים למקומות אינטימיים..
ועם נעלי ספורט כדי שאוכל לברוח אם לא מתאים..
יום אחד נסעתי לקבר של אבי..
"אבא.." קראתי לו.. "זה הזמן שלי.. אתה חייב לשלוח לי את האיש שלי.."
באותה תקופה אלדד (האיש שלי) ביטל את החתונה שלו, גם בבאר של סבא..
חצי שנה לאחר שאבי נפטר מישהו מתקשר..
אני בדיוק אצל שירלי עושה ציפורניים..
תראו, מהיום שפתחתי את החנות תמיד הייתי אומרת את אותה מנטרה לפני שינה..
"אלוהים.. תודה על השפע הזה שאתה מרעיף עליי.. אני לא יודעת כבר מה לעשות עם כל הכסף הזה..."
ואז הייתי מדמיינת את עצמי מתקשרת לאבא שלי מהיגואר קאבריולט החדשה שלי לספר לו כמה כסף עשינו באותו יום..
הסכומים כמובן לא היו קשורים למציאות..
או לסירוגין דמיינתי שאני יושבת בתוך גשם של מליוני דולרים..
טוב זה לא קרה..
אבל החנות תמיד עבדה מצויין..
יומיים לפני שפגשתי את אלדד הכנתי רשימה של מי הוא הגבר של חיי..
הרשימה הייתה מונחת מתחת לכרית..
והמנטרה הייתה כזו:
"אלוהים, תודה על זה ששלחת לי את הגבר של חיי..
תודה שהוא כזה וכזה וכזה וכזה......."
טוב לא היה סוף לרשימה..
"הלו.. מי זה? ממי קיבלת את הטלפון שלי? תן לי דקה.. תיכף חוזרת אליך.."
"איילת..?התקשרתי לזו שנתנה לו את המספר שלי..
"מי זה הבחור הזה? איך הוא נראה?"
מסתבר שהוא היה חבר של יעל.. חברה שלה..
היא הכירה אותי.. ויעל הכירה אותו..
"אני לא זוכרת.." היא אומרת.. "החנות היתה מלאה באנשים.."
"טוב אם את לא זוכרת זה נשמע רע.." אמרתי וחשבתי על כל הפגישות העיוורות שהיו נפילה בלשון המעטה..
ואז היא אומרת את המשפט שלא אשכח לעולם..
"מה זו פגישה לעומת כל החיים?.. שמעתי שהוא מצחיק.. מכסימום תיהני!!"
טוב זו הייתה אנטיתזה לכל הפגישות העיוורות אוור!!!!
חזרתי אליו והוא לא הפסיק להצחיק אותי..
שאלתי אותו מה הוא עושה והוא אמר שהוא פעלולן בסרט ערבי..
בהתחלה אמרתי לו שאני לא יכולה הערב כי קבעתי עם חברות.. אבל כל מיני סימנים נתנו לי להרגיש שאני חייבת לצאת לפגישה הזו..
קודם כל נזכרתי בחלום על אבא שלי..
בחלום התקשרתי אליו..
"אבא.. איך נעלמת לי ככה? בלי להגיד כלום!!"
"אני מצטער" הוא אמר.. "לא יכולתי לספר לך.. אבל שלחתי לך מכתב.."
המכתב נשלח לבן דוד שלי דוד.. זה היה לב אדום מדבר.. כל פעם שלחצת על הלב הוא דיבר..
ואז התחלתי לעשות כל מיני קישורים..
נזכרתי בחלום בעודי צופה בסרט אישה יפה..
לבחור קוראים דוד, כמו דוד, בן דוד שלי מהחלום,
בן דוד שלי דומה לריצ'רד גיר..
לאשתו קוראים יעל.. יעל ואיילת נתנו לו את הטלפון שלי..
טוב הסתבכתם? .. ברור!! גם אני..
הרגשתי שאני חייבת לפגוש אותו..
קבענו להיפגש באיזה מקום ברמת גן..
טוב תקשיבו!!!! דפקתי הופעה של החיים..
לא יודעת מה נפל עליי?
לבשתי גופייה ירוקה עמוקת מחשוף.. וג'ינס הדוק שהתאים לגוף של אז..
אאאאהההההה!!!!!
ונעלי עקב!!
באותו שבוע קניתי נעלי עקב מהממות!!
טוב אני לא נועלת בדרך כלל נעלי עקב..
אבל מרוב שהן היו יפות, חשבתי לעצמי שמכסימום הן יהיו אחלה קישוט לסלון.. באמת!!!
כמו בבניין ודיור שזורקים בכאילו נעליים בסלון..
יושבת לי ברכב ומחכה..
עומד ברמזור איזה ג'יפ.. מסתכל עליי איזה בחור, שגורם לי לשים דרייב ועוד דקה להימלט על נפשי..
הג'יפ נוסע ואז עוצר מאחוריי איזה רכב מנהלים..
אני מבינה שזה הוא..
יוצאת אליו בענטוזים.. אין לי ברירה.. אני על עקבים.. ולא ממש יודעת ללכת עליהם..
מחייכת אל האיש של חיי..