באותה תקופה רזי התחתן עם בחירת לבו...
אני ורזי נשארנו חברים טובים, וכמובן שהוזמנתי לחתונה...
בחתונה של רזי פגשתי את שי...
שי היה חבר של טוב של רזי עוד מילדות...
בכל התקופה שחיינו בארה"ב הוא היה אחד מהחברה'...
תמיד יוצא עם כל מיני זרות... דון ז'ואן כזה...
חתיך שרירן כזה לא ממש לטעמי...
האמת.. לא סבלתי אותו...
אין לי מושג למה בחתונה של רזי ניצת לו איזה ניצוץ...
באותה תקופה גם הייתי ממש רחוקה מלרצות זוגיות...
בדיוק פתחתי את החנות שלי בקניון רננים ברעננה... והייתי עסוקה בעצמי...
התחלנו לצאת...
שי למד בחיפה והיינו נפגשים רק בסופי שבוע...
שי היה מגיע בשישי וחוזר במוצ"ש...
לא הספקתי להכיר אותו לעומק בתור בן זוג לחיים...
זו הייתה מין אנרציה... כבר הייתי בתוך הזוגיות הזו והיה בסדר...
אחרי כחצי שנה ביחד נודע לי שאבא שלי חולה... שנשארה לו חצי שנה לחיות...
"יאללה" אמרתי לשי... "בוא נתחתן... אבא שלי חייב להיות בחתונה שלי..."
גרתי אז במושב צופית...
כשראיתי את הבית לראשונה נעתקה נשמתי...
מלא קני סוף מסביב לבית...
ממש כמו שאני אוהבת...
זולה אמיתית...
לימים הסתבר שהזולה הייתה אחד הבתים הרקובים ביותר שגרתי בהם...
רקבונות ותולעים בכל פינה... גועל אמיתי...
יום אחד שי יושב בחוץ עם ידיים פרושות על הספה, בעודי מתלוננת על הריקבון בבית ואומר:
"ממי... תאמיני לי... אנחנו בגן עדן..."
"כן" אני אומרת לעצמי בלב... "אם זה גן עדן מעניין מה קורה בגיהנום..."
בינתיים בעסק חיה התחילה לעבוד אצלי...
באיזשהו שלב החלטנו שנפתח שותפות חוץ מהחנות, של תכשיטים שאנחנו עושות ביחד...
אבני החן בארץ לא סיפקו אותנו אז החלטנו לטוס להודו...
"לאן נטוס?" שאלה חיה
"לאן שצריך היקום יוביל אותנו... אל תדאגי..."
חיה דאגה אבל לא אמרה כלום...
ישראל, בעלה של חיה הלווה לנו כסף...
חיה הייתה אז עם שני ילדים קטנים, מה שהפך אותה לחרדתית במיוחד...
טסנו לג'איפור...
טוב כבר הייתי די מומחית אז באבני חן, כך שלא יכלו לעבוד עליי כל כך...
לקחנו משדה התעופה נהג פרטי, שילווה אותנו במהלך השבועיים האלה...
הוא לקח אותנו למישהו שמוכר אבני חן...
אין לי מושג מה הם חשבו לעצמם... בטח שאנחנו ממש עשירות...
כל אנשי הכפרים מסביב הגיעו להראות לנו ערימות של אבני חן...
והמחירים... טוב לא נסחפו בכלל... בארץ היה יותר זול...
"אווריבאדי גו הום!!!"
בהודו את חייבת לדבר במבטא ישראלי כבד כדי שיבינו אותך...
"יאללה... הביתה!! " אמרתי להם...
"טוב לא נסחפו עם המחירים בכלל..." אמרתי לחיה...
"תקשיב..." אמרתי לבעלים... "אני לא יודעת מה אתה חושב... אבל כדאי שיחלקו את המחיר ב 10!!!! ואז נתחיל להתווכח..."
חיה פחדה שירצחו אותנו שם...
הם היו אומרים לי 100$ ואני הייתי אומרת שאני מוכנה לשלם 8$...
"די..." היא הייתה אומרת לי... "אני הולכת לעשות פיפי... שירצחו רק אותך... יש לי ילדים קטנים בבית..."
טוב תקשיבו... צחקנו שם כל היום עד לכאבי בטן... אין יותר מצחיקה מחיה בעולם!!!
בתחילת הטיול הסברתי לה שכמה שאני מעופפת בחיים הרגילים... כשאני בטיול אני לגמרי מאופסת...
"אפס אפס אפס" אמרתי לה כשאני מצביעה לעצמי על המצח...
ואז שכחתי את התיק עם כל הכסף בשירותים...
מזל שמצאנו אותו...
יום אחד אנחנו משוטטות ברחוב ואיש זקן מתחיל לקרוא לנו... "בואו... בואו...." הוא קורא לנו בהודית עם סימנים בידיים...
אני כמובן הולכת אחריו...
חיה מתחילה לפחד...
"רוית... ירצחו אותנו... את לא מבינה... יש לי ילדים קטנים בבית..."
"לכי למלון..." אני אומרת לה וצוחקת... "מי יכול עלי חיה? ההודים פחדנים... אוי ואבוי למי שיתקרב אלינו..."
היא מפחדת ואני מתה מצחוק...
חיה משתרכת אחריי בפחד...
הוא מוביל אותנו בכל מיני סמטאות...
אין לנו מושג לאן...
ואז מגיעים בדיוק למקום הנכון!!!
לספק האבנים שהכי אהבנו!!
רק עכשיו לא נשלם עמלה...
קראו לו אחמד... הוא היה מטופח יחסית להודים...
חיה, נטולת העכבות בלשון המעטה, מרגישה שיכולה לדבר איתו בפתיחות אחרי איזה פעמיים בערך שהיינו אצלו...
"הוא היי וו מם וו " היא אומרת לי... הומו היא מילה אוניברסלית אז היא מאייתת לי שלא יבין...
"די חיה..." אני אומרת לה... "לא נראה לי..."
אבל היא בשלה... הרי עד שלא תדע בוודאות לא תצליח להירגע...
"כמה ילדים יש לך?" היא מתחילה בשיחה...
"שניים..." הוא עונה...
"שניים?" היא אומרת בפליאה...
"אתה מוסלמי... רק שני ילדים?... בני כמה?" היא ממשיכה...
הרי עד שלא תגיע לנקודה היא לא תירגע...
"אחת בת שנתיים ואחד בן שמונה..."
"שני ילדים..." היא חוזרת שוב על העובדות... "מוסלמי?... איך יכול להיות? אז בטח שכבת עם אשתך רק פעמיים..."
ואז היא אומרת את המשפט שגרם לי לרצות להיעלם מעל פני האדמה...
"אתה הומו...?"
לא אלוהים זה לא קורה... קבור אותי באדמה עכשיו!!!
באופן שהפתיע רק אותי הוא עונה לה...
"כן.."
ואז באמת השיחות היו פתוחות לחלוטין על כל קהילת הגייז בעולם...
הוא גם הכיר לנו את החבר שלו...
המחירים שלו אגב... נשארו גבוהים...
ואז הגענו לחנות נוספת... תיקים מעלפים מלאי פאייטים... מה שלא כל כך היה אז בארץ...
"מה המחיר?" שאלנו...
"5 ש"ח" הוא עונה...
טוב לא יכולנו להפסיק לצחוק...
תיק של איזה 300 ש"ח בארץ בלי להגזים...
התעלפנו מצחוק והסברנו למוכר שסתם נזכרנו באיזה משהו מצחיק כדי שלא יעלה את המחירים...
קנינו את כל החנות...
התקשרנו לישראל... היינו חייבות עוד כסף... רצינו לקנות את כל הודו בערך...
ישראל שלח לנו כסף לבנק...
כשהלכנו לקחת אותו הבנו שהסכום הלא גדול יחסית ממלא בערך שתי מזוודות של כסף הודי...
טוב ברור שלא היה מצב אפילו לספור את הכסף...
יצאנו משם כאילו שאנחנו ממש עשירות...
דקה לפני שהיינו צריכות לנסוע לשדה התעופה נזכרנו שלא קיבלנו חשבוניות...
איך נעבור במכס?
טוב בשיא הלחץ נוסעות להביא את החשבוניות...
וחיה התחילה במנטרה... היא גם כבר מתה מגעגועים לילדים...
אני לא כל כך התגעגעתי לשי...
"מה יקרה אם נפספס את הטיסה?" התחילה לחזור על המשפט הזה כל איזה שתי דקות ברצף...
בסופו של דבר אכן פספסנו את הטיסה!!
ווהאוווו... חיה התחרפנה... ישראל כבר הגיע למצב שדיבר עם הטייס!!!!
אבל אין מצב שהמטוס יחכה לנו...
קיבלנו מלון בבומביי לאיזה יומיים...
טוב כשהגענו למלון הבנו שאין מצב שאנחנו עוברות בשלום עם כל המשקל הזה...
התחלנו לתכנן איך אנחנו אורזות...
כל אחת עם פאוצ' ששוקל בערך 100 ק"ג..
שקית תמימה ביד, שהיד עוד שנייה נקרעת מהמשקל שלה...
תיק גב קטן ותמים במשקל לא פחות ממסע כומתה...
הכל מפוצץ!! באבני חן...
בנוסף על הצואר עוד איזה 100 שרשראות ואיזה 50 צמידים על כל יד...
מלא טבעות וצמידים על הרגליים...
אפשר לצאת לדרך...
חמש דקות עם המשקל הזה, בלי המזוודות כמובן, את קורסת למוות...
אם לא מתנו עד עכשיו, אז עכשיו זה אולי יקרה מקריסה כללית עקב סחיבת עודף משקל...
כמה צחקנו שם... תוהות אם יראו שאנחנו סובלות לסחוב את זה וירצו לשים את הכל על המשקל...
באל על תמיד מקפידים...
טוב הכל עבר בשלום...
חזרנו לארץ...