תראו.. עברתי כמה דברים בחיים./. לתסריט הזה באמת!!! שממש לא הייתי מוכנה...
פופי בהודו כבר לא היה הטבח החמוד...
הוא נהפך לעארס הודי!!
טוב עכשיו כשאני חושבת על זה אולי לא עארס, אולי פשוט לחודש התנתק המהעובדה שאני ישראלית ואין לי מושג ולו הקלוש ביותר על מה זה להיות הודי...
הטיסה עברה בסדר...
זוכרת שקראתי בה את "ואל אישך תשוקתך..." מה שקירב אותי יותר לאמונה החזקה שהיתה מושרשת בי מאז שאני זוכרת את עצמי...
את הברית הראשונה שלי עם אלוהים כרתתי כשהייתי בכיתה א'...
ביקשתי ממנו שיעשה משהו בשבילי..כדי שאדע שהוא שם.. והוא עשה...
מאז הוא היה החבר הכי טוב שלי בלב.. ונתן לי תמיד סימנים שהוא שם...
תמיד כשהייתי במצוקה כלכלית והייתי קוראת לו לעזרה.. הייתי מוצאת כסף בכל מיני מקומות ששכחתי.. או שהייתי משיגה עבודה שעזרה לי להמשיך הלאה...
אם הייתי זקוקה לתשובות חשובות הייתי פותחת את התנ"ך ומקבלת מסר מדויק וברור איך צריך להמשיך יותר טוב הלאה...
בטיסה ישבתי ליד בחור בשם צדוק...
כל הדרך דיברנו וצחקנו...
הוא אמר שהוא בווראנסי...
"נפגש שם.. את בטח תמצאי אותי..." הוא אמר לי...
כאילו אין שם מיליוני אנשים...
תראו... לא היה לי שום דבר אינטימי עם פופי...
בסך הכל עבדנו יחד בפאב...
עד היום אין לי מושג מה הוא אמר למשפחה שלו עליי...
מה שאני יודעת בוודאות שכולם חיכו לכלה!! ולא סתם כלה... כלה מישראל!!
אחרי טיסה של 15 שעות... כולל איזה 4 שעות בבומביי... נסענו לכמה קרובי משפחה שלו להגיד שלום...
כולם מחייכים אליי בטירוף...
תראו.. כשמגיעה כלה לכפר נהוג לשים עליה מלאאא שרשראות של כסף...
מה זאת אומרת? הם לוקחים את השטרות ומכינים מהם פרחים קטנים ושוזרים אותם בשרשרת...
הגענו בשעות הערב המאוחרות...
מאות אנשים חיכו לנו בכל פינה בכפר... למטה... על הגגות... בחוץ ובפנים...
הם מכניסים אותי ל"חצר" של הבית של פופי ומראים לי היכן להתיישב...
הם הכינו לנו כסאות מפוארים של חתן וכלה...
ואז הם מתחילים להגיע... אחד אחד... ולשים עליי שרשראות של כסף... ועוד אחת... ועוד אחת... ועוד אחת... בלי סוף... כמויות של שרשראות...
וכולם מסתכלים עליי...
בוחנים אותי מכף רגל ועד ראש...
לא רגילים לראות בחורה מערבית במציאות...
ועוד הכלה של פופי...
אני סרט מהלך...
הם רוצים שאשתה מהשתייה שקנו.. שאוכל מהאוכל שהכינו...
הם מקיפים אותי מכל עבר...
רגע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני צריכה סיגריה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (אז עוד עישנתי..)
נהיה שקט דממה....
כל מאות האנשים... למטה... למעלה... לידי... כולם השתתקו!!
פופי היה שייך לדת הסיקית... מכירים את המכוערים האלה עם הבד הזה על הראש?? כזה!!!
אחד החוקים בדת זה שאסור לעשן!!
אני מוציאה סיגריה ולא מבינה איך מכל הרעש נהיה שקט דממה...
פופי אומר לי שכולם בהלם כי אסור לעשן...
"טוב מה העניין?" אני אומרת לעצמי... אני אצא החוצה... אשב לי בצד ואעשן לי סיגריה בכיף...
נראה לכם????????????
טוב לא הייתה פעולה שעשיתי בכפר הזה ללא מאות עיניים בוחנות...
כולם היו מחכים שאקום בבוקר כדי לעקוב אחרי כל פעולה שעשיתי במהלך היום...
כולם רצו להכיר את הכלה החדשה...
"טוב" אמרתי לעצמי כשאני גמורה מעייפות.. לפחות נראה איך החדר (עאלק חדר) נראה... אולי עדיף שלא תדעו...
טוב מה אגיד לכם? ראיתם פעם חדר מלא בחרגולים?...
גם אני לא...
פופי מראה לי איפה אנחנו ישנים...
חרגולים בכל פינה...
האמת אני גמורה...
לא מצליחה להקל כל כך מה קורה...
אני חייבת פיפי...
פופי מראה לי שהנשים הולכות לפיפי אז שאלך איתן...
אני הולכת...
הולכת איתן לעבר השדה...
ואז כל אחת פונה לדרכה...
מזכירה לכם שחושך!!
רגע.. דקה.. איפה השירותים? הנייר טואלט?
אאאאאההההההה....
אחד הדברים שהעלו לי את העצבים עם פופי היה שהוא בחיים!!! לא הכין אותי לכלום...
טוב לא תגיד לי לקחת נייר טואלט??????????
לא תכין אותי לסיטואציה ההזוייה הזו?
לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תקשיבו!!!! הן לא לקחו אפילו נייר טואלט!!
ניגבו עם העלים או לא יודעת עם מה...
טוב עשיתי פיפי וחזרתי בחזרה...
נפרדתי מכולם בנימוס...
נכנסתי לעאלק חדר...
ונרדמתי עם כל החרגולים המקפצים מסביבי תוך פחות משנייה...
מחר יום חדש...
למחרת בבוקר קמתי לכפר הודי הממוקם באמצע שדות אורז ענקיים...
אחת הילדות שהייתה קרובת משפחה של פופי לקחה אותי לטייל בכפר...
כשנייה לאחר שיצאנו מפתח החצר כבר היו מאחורינו עשרות ילדים וכולם שוב בחלונות ובגגות.. מסתכלים עליי מכל עבר...
כולם רוצים שאכנס לביתם שעד לפני כמה שנים היה בקתה...
בכפר, בכל בית, היה אחד מחברי המשפחה נוסע לחו"ל לעבוד ושולח להם כסף...
וכך הם יכלו לבנות בית יפה ולהתפרנס...
הם היו מתגאים במיוחד כשהיו להם שירותים מערביים כמו שלנו, לעומת חור ברצפה...
ופתאום צעקות...
איש זקן עם עיניים כחולות... סבא של פופי... צורח עליי...
"צ'אי פיני? צ'אי פיני?.."
"מי זה שי"?... אני שואלת את עצמי...
הוא קורא לי להיכנס לבית שלו...
מסתבר שהכין לי תה... צ'אי - חשבתי שי... זה תה...
סבא של פופי וסבתא שלו רצו שאכנס לבית שלהם...
באותו יום טיילתי כל היום, כשחזרתי וכשאמא של פופי נכנסה לאחר כמה דקות, הבנתי שדאגה לי מאוד...
חשבה שהלכתי לאיבוד...
במהלך החודש בו שהיתי בכפר היינו מסתובבים ביקה (אח של פופי), פופי ואני על אופנוע...
מטיילים בכפרים מסביב ומבקרים חברים...
מי שלא היה בהודו שואל את עצמו איך שלושה על אופנוע?
שלושה על אופנוע זה מעט שם... בדרך כלל זה כל המשפחה... אמא, אבא, שלושה ילדים ותינוק ביד...
נתחיל מזה שלכל מקום שהגענו היה את אותו הטכס...
שופכים שמן בכניסה לאות כבוד והערכה לאורח...
מכינים לנו כסאות...
שמים עלינו שרשראות כסף...
ובינתיים אחד הילדים הולך לקנות שתייה...
אם חם מביאים מאוורים שיהיו מולינו ובמקרה של הפסקת חשמל מנפנפים בשבילנו במיוחד במניפות יד מיוחדות שהם עושים בכפר...
ממש כמו בבית המלוכה רק בלי המלוכה...
פעם ביקרנו בבית הספר...
ממש כמו בסרטים...
ילדים יושבים להם בצפיפות, בחום אימים מקשיבים למורה...
עד שיצאו מריכוז ברגע שראו אותי...
לפופי היה חשוב להכיר לי את המורה לאנגלית, שהיתה חמודה מאוד, אבל לא ממש דיברה אנגלית...
באחד הביקורים הלכנו לבקר את החבר הרופא של פופי...
מה שנקרא עוד רופא כזה ואבדנו...
מרפאה - אחת המזוהמות בלשון המעטה...
הרופא - מסטול לחלוטין.. מעשן מריחואנה חופשי ומכין את התרופות בעצמו...
לאחר כמה דקות בעאלק מרפאה, הגיעה מישהי כרותת אצבע, שרצתה להחליף תחבושת...
בהודו, שמתי לב אז, כריתת אצבעות וכריתת איברים בכלל הייתה עניין של מה בכך...
לא מסתבכים כאן עם בעיות מיותרות.. פשוט כורתים את החלק הפגוע וככה נפתרת הבעיה...
הכפר היה במקום קסום... באמת...
אבל כמה אפשר להיות בכפר עם מלאא הודים?
היו שלבים שהייתי מתחרפנת שם...
קוראת לכל הילדים ועושה להם אירובי...
בכל הזדמנות הייתי עולה שם על הסוסים המובילים עגלות, פרות ושוורים...
ויושבת בבית של דודה של פופי שעות... התאהבנו אחת בשנייה ממבט ראשון...
הייתי אוהבת לשבת לידה על הרצפה כשהיא מבשלת...
היא לא דיברה מילה באנגלית אבל הסתדרנו...
היא הייתה סקרנית בטירוף לדעת אם יש משהו ביני לבין פופי...
התחילה בפנטומימה לשאול אותי אם אנחנו מתנשקים עם כל מיני תנועות עם הלשון...
ועוד כל מיני שאלות אינטימיות בפנטומימה...
"נננוווו צ'אצ'י (דודה)... " הייתי אומרת לה...
ואז יום למחרת כשהייתי אצלה קראה לכל הנשים בכפר...
שכולן ישמעו את התשובות למה ששאלה אותי אתמול...
לא!!! אין לתאר!!!!
פופי ואני נסענו לכמה ימים לטייל...
פופי, שבעיני ההודים היה נראה מערבי לגמרי, חשב שאם יפנה להודים לשאול לאיזה כיוון לנסוע יקבל תשובות אמינות...
הם עבדו עליו על ימין ועל שמאל עד שהבין שעדיף שנפנה למקומות שעוזרים לתיירים...
פעם ראשונה אנחנו ברכבת של תיירים...
בלי מאות עיניים נעוצות בי...
נוסעים לווראנסי...
איזה כיף אמרתי לעצמי...
נפגוש את צדוק...
טוב יש שם מליוני אנשים!! איפה בדיוק אני אמצא אותו?
מטיילים בסמטאות... פופי נכנס לאיזו חנות של קלטות לקנות קלטת הודית...
ואז כשאנחנו רוצים לשלם המוכר אומר... "חבר שלי צדוק...."
"ממממהההה?" אני שואלת... "איזה צדוק?"
כן כן... הגענו לצדוק...
איזה כיף לי... קצת עברית... ישראלים...
היינו עם צדוק וחבר שלו כל היום...
נסענו גם לדלהי לקבל את הויזה של פופי ולהפגש עם ביטו, חבר של פופי שעבד גם בארץ...
לשמחתי מצאתי שם גם את הספר "עקדת תמר"...
בדיוק מה שחיפשתי...
"הנסיעה חזרה לצפון הייתה מעורבת...
נדחפתי כל הזמן...
הרגשתי שההודים דומים לחיות...
אין להם שום מוסר ודרכי הליכות...
את כל המשפטים יפי הנפש שלהם בפוסטרים שהם תולים בכל מקום, פשוט לא רואים ברחובות, או באף מקום אחר...
מילות תודה בכלל לא נמצאות בלכסיקון שלהם...
חוץ מאולי ליד תיירים...
כל העאלק רוחניות לא מגיעה לקרסוליים שלנו...
הכל זה רק חומר...
צעירים רומסים אישה זקנה כדי לעלות לאוטובוס...
נגעלתי מהם ברמות!!
תמיד היתה לי זיקה לארץ... לישראליות שלי... ליהדות...
בהודו זה התחזק יותר...
רציתי כבר לחזור הבייתה...
ביטו חבר של פופי התקשר...
סיפר על חברה ישראלית שלו שהגיעה לדלהי...
והם נוסעים יחד למנאלי...
רציתי להצטרף...
הרגשתי שעוד רגע בכפר הזה אני יוצאת מדעתי...
פופי לא רצה שאסע...
לא רצה לתת לי כסף...
בסופו של דבר התרצה...
ביטו ומלאני הגיעו לכפר ומשם נסענו יחד למנאלי...
איזה כיף היה עם מלאני... סוף סוף חברה שאפשר לדבר איתה...
כשמלאני ראתה באילו תנאים חייתי בכפר היא הייתה בשוק!!
אמרה שלא הייתה מחזיקה שם דקה...
מסתבר שחבר של פופי היה מהקאסטה הכי גבוהה...
במילים אחרות עשיר...
הוא גם היה הודי מסוג אחר...
מתורבת וחמוד...
לקח אותנו להתארח בבית המדהים שלו הנמצא בתוך אלפי דונמים של שדה ירוק...
היה שם גם מין חג שמדליקים מלא נרות מסביב לבית ועל כל הגגות... פתיליות בתוך שמן... היה קסום...
מלאני ואני ישנו באותו חדר וחלקנו מלא חוויות...
קיבלנו גם מלא מתנות מההורים של ביטו והיה ממש כיף...
ארבעה ימים לפני החזרה הביתה מתחיל לעלות לי החום...
אנחנו נוסעים ברכבות ואני קודחת...
הולכים לעוד עאלק רופא...
אני שומעת אותם מסתודדים...
"החום כבר מעל 40 מעלות!!!!"
"לא... "אני אומרת לעצמי... "אין מצב שזה קורה... חייבת להגיע לארץ ויהי מה!!!"
"מלאני..." אני קוראת לה
"תקשיבי... אני מרגישה מורעלת... מעכשיו רק אשתה מים... לפחות עד שנגיע לארץ..."
מזל שמלאני הייתה לידי לתמוך בי...
הצלחתי איכשהוא להגיע לארץ...
משדה תעופה ישר לאיכילוב...
עוד דקה אהיה בקריסת מערכות!!!