כשלוש שנים אחרי שאבי נאבק במחלת הסרטן, הוא החליט לאשפז את עצמו בהוספיס...
לאשפז את עצמו!!! אתם קולטים?
הרי אין דבר כזה!!
להוספיס בדרך כלל מגיעים מבית חולים חצי מתים...
הוא התקשר ואמר לי שהוא במרפאת כאב...
טוב מי שמכיר אותי יודע שאני חיה לי בתוך בועה...
מי ידע אז מה זה הוספיס...
נסעתי אליו לשם...
"בוא'נה.. איזה סטייל.. " אמרתי לעצמי כמו איזה מפגרת...
מדשאות.. מתנדבים... לא האמנתי שיש בארץ כאלה מרפאות כאב...
בערב מתקשרת אליי גילה... בת זוגתו...
"רוית..." היא שואלת בקול רועד... "את יודעת מה זה הוספיס?"
"לא"... אני עונה... האמת שעד לאותו רגע ממש לא היה לי מושג...
"זו התחנה האחרונה"... היא אומרת לי...
"הוא עומד למות!!!"
שקט!!!
אני מתאפקת שלא לפרוץ בבכי... זה לא הזמן!!
בסוף השיחה אני מתחילה להתקשר לכל מיני חברות...
לכולן אותה תשובה... זו אכן התחנה האחרונה...
מתקשרת לחיה...
"חיה..." אני כבר בוכה... "בואי איתי מחר... שתוכלי לשאול את השאלות... אני לא אעמוד בזה..."
למחרת בבוקר חיה ואני נוסעות להוספיס לדבר עם האחות...
לא מאמינות... הוא בטח נכנס בפרוטקציה... הרי אבא שלי תמיד היה קומבינטור כזה...
אין מצב שזה הסוף!!
האחות מסתכלת עלינו ומחייכת... לא ממש עונה... מבינה שאין לנו מושג מכלום... בחיוך שלה היא מאשרת שזו אכן התחנה האחרונה...
אני יוצאת משם ולא מאמינה...
נודע לי שאבא שלי חולה כשהוא הלך "לניתוח טחורים" הוא קרא לזה...
כשהגעתי לבית החולים האח אמר שהיה "תהליך ממאיר... " מילים יפות לסרטן...
"מה תהליך?" שאלתי בתמימות...
הסרטן היחיד שהכרתי עד אותה תקופה היה זה שמתהלך בים...
ומהמעט ידע שהיה לי שאלתי... "שפיר או ממאיר?"
כשישבתי מול הרופא קיבלתי את הבשורה המרה מכל!!
"יש לו חצי שנה לחיות!!"
אני מתאפקת שלא להתפרץ בבכי!! יושבת מולו מאובנת!! כבר לא שומעת כלום...
רוצה רק לצאת משם ולבכות!! בלי להפסיק!!!
אבא שלי הוא כל חיי... החבר הכי טוב שלי... אין לי חוץ ממנו אף אחד בעולם... יש את אמא שלי... אבל בגלל שהיא חולה היא לא נחשבת למשענת...
מגיעה הביתה מחזיקה את התנ"ך ומתפללת לאלוהים...
תמיד דיברתי אליו בלי גינוני תפילות...
"אלוהים... בבקשה... תן לי תשובה ברורה... שלא יהיה מקום ללבטים... אני חייבת אותה... אחרת אתפרק!! "
מחזיקה את התנ"ך חזק ופותחת במקום אקראי...
ישעיה לח...
"בימים ההם חלה חזקיהו למות.... צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה;"
ואז מסופר שחזקיהו מתפלל לה' והוא מוסיף לו עוד 15 שנה...
אמרו לו שימרח דבלים על השחין וכך יירפא מהמחלה...
התקשרתי לגילה בת הזוג של אבי...
"גילה" אמרתי לה... "זה אולי ישמע לך הזוי.."
גילה הייתה קיבוצניקית.. מה לה ולפתיחה בתנ"ך?
אבל אמרתי לעצמי... שווה לנסות...
סיפרתי לה את הסיפור...
"בטח"... היא אמרה בלי היסוס... "נעשה את זה... מה יש לנו להפסיד..."
במהלך השנים שאבי נלחם בסרטן הוא לא שיתף אותי כמעט בכלום...
היה בא אליי לחנות אחרי הכימוטרפיה ותמיד אומר שהמצב הרבה יותר טוב ממה שהיה...
לגרורות הוא קרא נקודות...
רק היום בדיעבד אני קולטת מה עבר עליו...
הוא מבחינתו רצה לשמור עליי...
חשש למות ולהשאיר אותי לבד בעולם...
מעולם לא התלונן בפניי על כלום...
וכנראה כשלא יכל לסבול יותר הלך להוספיס...
כשיצאתי מההוספיס נסעתי הביתה לפתוח שוב את התנ"ך...
"אלוהים... אתה חייב לעזור לי... זה אמיתי?"
החזקתי את התנ"ך בקשתי תשובה מדויקת שוב...
כשפתחתי הבנתי... זה הסוף!!
זה היה סוף ספר נביאים ראשונים...
באותיות גדולות היה כתוב "חזק ונתחזק"
ולמטה בקטן: "ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה;"
"זהו... " אמרתי לעצמי... "זה הסוף..."
אבל אני חייבת להיות חזקה... אין מצב שהוא רואה אותי בוכה!!
במשך חודש ימים ישבתי לידו כל יום מהצהריים עד הלילה...
מאופרת, יפה ושמחה... שומרת על הילה של אופטימיות מסביבו...
לא מרשה לאף אחד להתפרק...
גם לא לעצמי...
אבל בערב כשהייתי חוזרת הביתה...
לא הייתי מסוגלת ללחוץ על הגז...
עייפה כל כך נפשית...
עד היום אם מישהו נוהג באיטיות אני לא מאיצה בו כי אולי גם הוא בתקופה קשה...
תקופה לא פשוטה...
הכל קרס... פתאום לא היה לי בשביל מי לקום בבוקר...
אבל כחצי שנה אחרי שאבי נפטר וביקשתי ממנו לשלוח את האיש שלי...
הוא שלח לי את אלדד...