מן הרגעים האלה שאתה נכנס לעליית גג ,בנוף כפרי . עץ הגג הגושני ריצפת שבבי עץ ,חלונות לא סימטרים , ענפי עצים מתריסים בפני השמש . וואו 46 מעלות בחוץ, חם רצח, בית המלאכה הוא חלק מתפאורה עלגילאית כמעט המעידה על פראות הנפש הדרושה לאישה הקטנה , הקוסמת, ליצור את תכשיטה.
מתחוללת בך סערה, אתה מרגיש כמו בסצינה מהארי פוטר בחנות השרביטים.
ריחות העור ,המתכת הכימיכלים. המכשירים הקטנים שמכופפים פיסת פראות שנאספה פרורים פרורים, מסלע שנגאל מבטן האדמה נותץ וזוקק . טיפת החומר. הצ'י.
לצד מתכות לא מהוקצעות ,מונחות ברישול כאלה שאוטוטו יהפכו לביטוי היצירה.
כאלה שכבר הוטבעו בהם מילים ולא ניתן לשנותם.
אתה אוסף את עצמך, מתעשת, מגיב אוטומטית לשלום שמחייך אותך מיידית ,כשהמבט כחול העיניים משתכן אצלך בתובנה.מדברים אלי.
העיניים נופלות על תאי עץ קטנים, משם זוהרים אליך בזהב וכסף, מסרים שיגידו תכף את הסיפור שיתאים לתכשיט שנגע בך.
התיישבתי. ריחות העור נזפו בי לקום. את עיני צדו שלושה צמידים לגבר , איך לא? עור ומתכת.
הסתכלתי על שלושתם. אחד מהם הסתכל עלי הכי בחזרה מכולם. ענדתי אותו.
משוטט בחנות ומתפעל מהמוטיביים. חושב שהסנדלים של רוית יותר שמחים באופי הססגוני שלהם , מכל כלה במסיבת רווקות בבריכה ,במלון בפאלמה דב מיורקה.
א. כבר סיימה לדוג את היצירות שזרקו לה חכה.
פרידה. ניכר שמשהו במקום הזה לא יסתיים בלי ניצנוץ שרביט ,או עשן סגלגל מכושף, שישנה את המציאות. הקוסמת מלווה אותנו לאוטו מנפנפת לשלום ואנחנו נעלמים !
שעה אחרי. בית. אני מרגיש שונה. תחושה מוזרה על אמת יד שמאל . אני זורק מבט וקולט את צמיד העור עם מילות קוד של הקבלה, מביט בי מודאג.
לא שילמנו עלי, אני שומע את האותיות הרקועות אומרות לי.
אני מודיע לרוית.
טו בי קונטיניו.......