מבטלת את החתונה / יומן מסע

פרק 9

מאותו רגע שהכרזנו על חתונה התחילו סממנים של קמצנות וקנאה אובססיבית של שי...
אני אחת כזו שקופצת על הידידים שלה, מחבקת אותם ומנשקת אותם בשיא הטבעיות...
שי היה מקבל מזה חום!!!
כל פעם שהייתי רואה איזה ידיד מרחוק כבר הייתי נכנסת לסרטים...
אבל הייתי כל כך עסוקה בעסק שלי ובאבא שלי שהתאים לי קצת להתעוור...
אמרתי לעצמי שאולי כשנעבור דירה דברים יסתדרו יותר...
עברנו למושב בני ציון... כל פרטי החתונה כבר כמעט גמורים...
בחרנו מקום - הבאר של סבא... קייטרינג וכו'...
ההורים של שי שגרו אז בארה"ב באו לארץ...
קיצר תיכף מתחתנים...
שבועיים לפני החתונה אנחנו מגיעים הביתה ושי אומר את המשפט שכנראה הציל את חיי...
"ממי... כנסי הביתה... את לא רואה איך הסיני (הגנן) מסתכל עלייך..."
טוב..... אני אומרת לעצמי....
ערב הסעודית זה כאן!!!!
"שי..." אמרתי באדישות אך בנחישות... "מחר אני מבטלת את החתונה..."
הוא לא חשב שהייתי רצינית... למחרת הלך בבוקר לעבודה כרגיל...
אני זוכרת שרציתי פשוט לעצור את הסרט הזה...
ללחוץ על פאוז!! אחר כך מה שיהיה יהיה...
מה שחשוב זה כאן ועכשיו!!!
התקשרתי לחיה...
"תקשיבי!!!!" היא אומרת לי...
"את צריכה גבר שיעריץ את האדמה שאת דורכת עליה!!!"
באותו יום אבא שלי היה בבית חולים לפני ניתוח...
הלכתי אליו...
"אבא.. אני רוצה לבטל את החתונה..."
"אני איתך" הוא אמר בשקט... "את עושה את הצעד הנכון..."
ממקום למקום בבכי מר הלכתי לבטל הכל...
לבאר של סבא... לצלם.. לקייטרינג...
כולם היו כל כך אמפטיים... אמרו לי שלא אדאג... שלא יחייבו אותי בכלום...
עד הצהריים הכל כבר היה מבוטל...
טוב שי קיבל את השוק של החיים... "אני לא אומר להורים שלי..." אמר כמו ילד קטן...
"בסדר" אמרתי לו... "אני אגיד..."
"אז מה יהיה?" שאלה אותי אמא שלו... "אתם נפרדים?"
"לא..." אמרתי וחשבתי ביני לביני שאעשה את זה בהדרגה... בלי לגרום למישהו התקפת לב...
"אנחנו גרים ביחד... החתונה בינתיים מבוטלת עד להודעה חדשה..."
שי היה קנאי אובססיבי... לא הייתי צריכה ללבוש מחשוף עמוק מידי כדי שירגיש שאני ערומה וכולם מסתכלים עליי...
החלטתי שמהיום שלמחרת אני משנה את סגנון הלבוש שלי...
פרובוקטיביות +++
"ככה יצאת מהבית?" היו שואלות אותי הבנות בחנות שידעו עד כמה שי קנאי...
"כן" אמרתי בהתרסה... "זה מה יש!!!.. מי שלא מתאים לו הדלת פתוחה..."
שי רצה להיות איתי בכל מחיר...
פעם שאלתי אותו "תגיד... מה קורה בינינו?"
"כלום" הוא ענה...
"זו בדיוק הבעיה..." אמרתי... "שאין בינינו כלום!!!"
אין לי מושג מה גרם לו להיאחז בי בכל מחיר...
יום אחד תפסה אותו אחת הנשים הקרובות אליי... שאז עבדה אצלי... ואמרה לו:
"תגיד...איזה גבר אתה?... תעזוב אותה ותראה... היא תרדוף אחריך..."
באותו יום הוא קם ונטש...
"תודה אלוהים..." אמרתי שוב...
ווווהאאאאאווווווו איזו הקלה!!!!!
יום למחרת שמתי מוזיקה בפול ווליום וקרצפתי את כל הבית מאנרגיות שליליות...
על הדרך עשיתי גם כל מיני שינויים כדי לתת תחושה של בית חדש...
ואז... מילאתי אמבטיית קצף... מזגתי כוס יין... והרמתי כוסית לחיי החופש!!
וכך היה כחודשיים...
כשהייתי מגיעה לקניון מוקדם בבוקר... מלאה באנרגיות... שמה בפול ווליום את מריה קארי עם I can't live without you (לא יודעת מה נדבקתי לשיר הזה באותה תקופה... הוא דיבר בערך על ההיפך ממה שהיה)... העובדים בקניון חשבו שאני בדיכאון...
גם הלקוחות...
"נו.. אז מתי החתונה...?"
"ביטלתי אותה..." הייתי אומרת
ואז הן היו עושות פרצופים של לב שבור... עוד שנייה אני מנחמת אותן...
"לא...לא... זה טוב... זה לא עצוב... זה לא היה זה..."
טוב, לא תמיד הן נראו משוכנעות...
בוקר אחד קמתי לתוכנית "רווקות בגיל 30".. בערך הגיל שהייתי בו אז... קצת יותר...
לא הבנתי את הקטע... מה זאת בעיה? תהיתי לעצמי... כולה 30...
חברות וחברים רצו לבוא אליי... שלא אהיה לבד בדיכאון...
"אין צורך" הייתי אומרת...
מחכה לרגע בו אכנס לאמבטיית הקצף שלי עם כוס יין... רק עם עצמי...
זה היה הכי כיף בעולם...
בינתיים אבי נפטר...
ועם כל העצב, חזרה תקופת הבדידות...
כבר כמעט בת 32...
לפעמים באירועים משפחתיים היו מנהלים מולי שיחה על איך אני עדיין לבד... בנוכחותי... כאילו אני לא שם...
יצאתי עם כל מיני גברים... אחרי הפגישה השלישית בערך... בלי שאפילו העיזו להתקרב אליי... היו מתאדים... כלא היו...
"אסור לי לדבר... " אמרתי לעצמי... "אני יותר מידי יוצאת דופן... הסיפורים שלי אולי מלחיצים... אני עצמאית מידי..."
בפגישה הבאה אומר שאני פקידה במשרד עורכי דין...
בנאלית... עובדת משמונה עד חמש... ואולי עדיף שכמעט לא אדבר...
בדרך כלל גם הייתי יוצאת לפגישות עם חולצה סגורה...
כדי שאף אחד לא ינעץ בי מבטים...
ועם נעלי ספורט כדי שאוכל לברוח אם לא מתאים...
יום אחד נסעתי לקבר של אבי...
"אבא..." קראתי לו... "זה הזמן שלי... אתה חייב לשלוח לי את האיש שלי..."
וכך היה... (אגב בדיוק באותו זמן אלדד בעלי ביטל גם הוא את החתונה שלו שהייתה אמורה להתרחש ב"באר של סבא").
חצי שנה לאחר שאבי נפטר מישהו מתקשר...
אני בדיוק אצל שירלי עושה ציפורניים...
"הלו... מי זה? ממי קיבלת את הטלפון שלי? תן לי דקה... תיכף חוזרת אליך..."
"איילת...?התקשרתי לזו שנתנה לו את המספר שלי...
"מי זה הבחור הזה שנתת לו את מספר הטלפון שלי? איך הוא נראה?"
"אני לא זוכרת..." היא אומרת... "החנות היתה מלאה באנשים..."
ואז היא אומרת את המשפט שלא אשכח לעולם..
"מה זו פגישה לעומת כל החיים?... שמעתי שהוא מצחיק... מכסימום תיהני!!"
טוב זו הייתה אנטיתזה לכל הפגישות העיוורות אוור!!!!
חזרתי אליו והוא לא הפסיק להצחיק אותי...
בהתחלה אמרתי לו שאני לא יכולה הערב כי קבעתי עם חברות...
אבל כל מיני סימנים נתנו לי להרגיש שאני חייבת לצאת לפגישה הזו...
קודם כל נזכרתי בחלום על אבא שלי...
בחלום התקשרתי אליו...
"אבא... איך נעלמת לי ככה? בלי להגיד כלום!!"
"אני מצטער" הוא אמר... "לא יכולתי לספר לך... אבל שלחתי לך מכתב..."
המכתב נשלח לבן דוד שלי דוד... זה היה לב אדום מדבר... כל פעם שלחצת על הלב הוא דיבר...
ואז התחלתי לעשות כל מיני קישורים...
נזכרתי בחלום בעודי צופה בסרט אישה יפה...
לבחור קוראים דוד, כמו דוד, בן דוד שלי מהחלום,
בן דוד שלי דומה לריצ'רד גיר...
לאשתו קוראים יעל... יעל ואיילת נתנו לו את הטלפון שלי...
טוב הסתבכתם? ... ברור!! גם אני...
הרגשתי שאני חייבת לפגוש אותו...
קבענו להיפגש באיזה מקום ברמת גן...
טוב תקשיבו!!!! דפקתי הופעה של החיים...
לא יודעת מה נפל עליי?
נעלי עקב שאני בחיים לא נועלת...
והופעה של החיים...
יושבת לי ברכב ומחכה...
ואז מגיע האיש של חיי...
באותו ערב גילינו ששנינו ביטלנו חתונה בבאר של סבא...
יצאנו למלא מקומות עד שבע בבוקר...
זה פשוט היה זה מהרגע הראשון...
יום למחרת כבר ישנו יחד...
כשהתעוררתי מצאתי ארוחת בוקר של מלכים...
כזו שנותנים לנשיא בסוויטה הנשיאותית נראה לי...
התקשרתי אליו ושאלתי אותו "רוצה להתחתן?"
"לא" הוא אמר לי...
מממממששששששש!!!!!!!!!