שנת 1998.. אני בת 28..
אני כלואה במירוץ עכברים.. גרה עם שותפה, עובדת סביב השעון.. מצליחה איכשהו לממן את חיי.. אבל זה לא מוביל לשום מקום.. לא למקום שאני רוצה.
באיזשהוא שלב מחליטה להתפטר מהעבודה, עוזבת את הדירה (כי אין כסף לשלם..), מתנחלת אצל איזה ידיד וחושבת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה..
אני והשותפה שלי היינו שתי פריקיות.. שתי יוצאות הודו כאלה.. כל הבית ציורים (שאנחנו היינו מציירות).. קטורות והרבה רוחניות באויר... מה שמשך אלינו כל מיני דמויות שונות ומשונות.. ביניהן היה אלון. אלון איש נדל"ן רציני כזה.. תמיד היה בא אלינו לשאוף רוחניות אבל לא היה מסוגל לרגע להתנתק מהטלפון. מתוך כל השיחות שלו זכרתי בעיקר את 50.000$ , 100.000$ ועוד כל מיני סכומים כאלה שהיו מאוד רחוקים ממני באותה תקופה.. אה ו.. "את כזו מוכשרת ומבוזבזת".
בעודי מתנחלת אצל אותו ידיד בלי דאגות למחייה, רק למאיפה אשיג כסף לקנות סיגריות (אז עוד עישנתי..), ניסיתי לחשוב לאן פניי מועדות?
חיפשתי עבודה בעיתון (איזה נוסטלגיה..) ואמרתי לעצמי "עוד פעם? לא לא לא.. מהיום אעבוד רק למען עצמי!!.. אבל מה אני רוצה לעשות???
מכיוון שבאותה תקופה שיפצתי רהיטים ישנים והתעסקתי הרבה בצבע הבנתי שבא לי להיות נקייה!! אני רוצה לקום בבוקר, להתלבש יפה, להתאפשר ו... אני רוצה לעבוד עם נשים!! אוהבת את הקהל הזה..
באותה תקופה "חרוז כזה" היה מאוד באופנה.. צצו המון חנויות חרוזים.. אני רציתי גם אבל משהו אחר.. רציתי חנות יוקרתית לנשים!! שיוכלו לבחור חלקים מגולדפילד, כסף וזהב, בשילוב אבני חן אמיתיות..
טוב אמרתי לעצמי.. יאללה.. בואי נחפש חנות במקום טוב..
אלון
הסתובבתי ברחובות ובערים הוד השרון, רעננה, כפר סבא עם החיפושית המהממת שלי שבעיניי היתה יפה יותר מיגואר קבריולט.. כאילו כל הכסף מחכה לו בבנק לרגע שאמצא את החנות המיוחלת..
חיפשתי גם שותפים.. הלכתי לכל מיני חברות ואמרתי להן שאני הולכת לפתוח חנות מדהימה, אבל חייבת תשובה מהירה..
ואז נזכרתי באלון.. "רגע" אמרתי לעצמי.. אלון!!!! שיביא חצי מהכסף ואחר כך נדאג לשאר..
התקשרתי לאלון לקבוע פגישה עסקית!! קבענו באיזה בית קפה.. "נו?" אני מתחילה.. "מוכשרת.. מבוזבזת.. אם אתה באמת מאמין בי.. בוא תשקיע.. אני צריכה חצי.. רוצה לפתוח חנות.. משהו מדהים.. משהו שלא היה כזה.. לנשים, יוקרתי.. אלון זו הולכת להיות החנות הכי יפה בארץ.. אני אכין תכשיטים שאנשים יתעלפו..".
ואז הוא עונה לי באדישות.. "יאללה, אני אתך.. בואי נלך לחפש חנות.."
אנחנו בשעות הערב.. סתיו וקצת קריר.. מסתובבים ברכב היוקרתי שלו.. ברעננה..
אחרי שהוא מראה לי כל מיני חנויות שלא נראות לי בכלל.. הוא אומר.."תקשיבי.. בונים כאן קניון.. הכי יפה בארץ.. בואי נלך למשרדים".
רק להזכירכם שבשנת 1998 לא ממש היו קניונים.. קניון רננים ברעננה היה באמת אחד הראשונים..
נכנסים למשרדים.. מקבלת אותנו סמנכלי"ת הקניון ומראה לנו את המפה.. "יש לי חנות קטנה פנויה תראו..".
אני מתחילה בהתלהבות: "תקשיבי.. החנות שלי תהיה הכי יפה בקניון.. זו הולכת להיות חנות חרוזים ותכשיטים שאני אעצב.. ולא סתם חרוזים.. אבני חן!! וכסף.. וזהב.. תראי את העניין כסגור!! זאת החנות שלי!! עוד שבועיים נבוא לסגור הכל..
"בסדר גמור" היא אומרת לי.. ואני - בטירוףףףף..
טוב מה עכשיו? אני שואלת את עצמי.. יש חצי אבל מה יהיה עם החצי השני?
אבא שלי
אבא שלי העריץ אותי תמיד... באותה תקופה עבד כששכיר באיזו חברה לתרופות כסוכן מכירות..
"אבא תקשיב.. יש לי רעיון מדהים.. ויש לי כבר שותף.. חצי כבר יש.. חייבת להשיג את שאר הכסף ויהי מה!!!"
"אבל מה זה חנות חרוזים?" הוא שאל.. " אפשר לעשות מזה כסף?"
התחלתי להסתובב בתל אביב.. להזכירכם אינטרנט לא היה.. מחפשת חומרי גלם לתכשיטים שאני אכין ומה למכור..
יום אחד אבא שלי הצטרף.. מסתכל מהצד ולא ממש מבין כלום חוץ מדבר אחד.. הוא האמין בי.. באמביציה, בתשוקה, באור שהפצתי על כולם וסחפתי אותם להאמין איתי בחלום שלי..
לאחר כשבוע הוא אמר לי: "רויתי.. לך לא יהיו שותפים!! אני אלווה כסף מכל החברים שלי והחנות הזו תהיה שלך!! .. אם זה לא יעבוד אני בורח מהארץ.. יאללה, בואי נלך לראות את הקניון"..
אבא שלי לא היה האבא המושלם.. כשהייתי קטנה והורי התגרשו היו שנים שבכלל לא ידעתי איפה הוא.. הוא נעלם לעתים.. היו לו חיים קשים.. הנפילות בעסקים והחיים עם אמי, שהיום ידועה כסכיזופרנית, לא עזרו בלשון המעטה..
עכשיו זו הייתה ההזדמנות שלנו להתאחד שוב.. והפעם, מבחינתי, לא היה מצב לכישלון..
התקופה הייתה תקופת מיתון.. וכל מי שבא עם משפטים כמו "מה אם זה לא יצליח?" בקשתי ממנו להתנדף!! "אנרגיות שליליות החוצה" אמרתי.. "חכו ותראו.. כשתבואו אליי לחנות לשתות איתי קפה לא אוכל לראות אותכם כי החנות תהיה מפוצצת באנשים.."
וכך היה..
החנות הצליחה מאוד ונהפכה למוסד.. מקום לעלייה לרגל מכל הארץ..
ומה עוד היה? זה בסיפור הבא..